כשזנחתי את השימוש בכח ככלי אילופי,
נאלצתי ממש להבין לעומק את הפסיכולוגיה הכלבית ואת המנגנונים שמפעילים את הכלב. קל מאוד להעניש ולקבל את ההתנהגות שאני רוצה או להפסיק את אלה שאני לא אוהבת. אבל כששמים את הכלי הזה בבוידם של ארגז הכלים, מתוודעים לעולם די מטורף שבו הגבולות בינינו לבין הכלבים שלנו מתטשטש לגמרי.
יש לי (יותר נכון, היה לי) קטע כזה שכשאני מרגישה לא רצויה אני קמה והולכת.
לוקחת את עצמי ועוזבת את הסיטואציה. זה יכול להיות גם בראש שלי וכולם סבבה איתי וזה לא ישנה דבר. גם אם נהניתי בסיטואציה, ברגע שאני מרגישה שלא רוצים בחברתי, מספיק אדם אחד מתוך כמות גדולה של אנשים, אני הולכת. אבל אני לא הולכת בכיף. אני הולכת למקום אפל שבו אני ילדה מפריעה ולא אוהבים אותי. השיט הזה ניהל אותי שנים. הוא עדיין קצת. גם היום שאני יודעת שאני אדם מאוד אהוב על ידי לא מעט אנשים נפלאים, גם היום זה קיים שם במינון מסוים.
צריך להבין שיש בנו מנגנונים כאלה שמופעלים כמו תקליט שבור.
יש איזה טריגר שזורק אותנו בזמן לאיזה מקום לא נודע וזה מפעיל את התסריט. ואז אנחנו פועלים אותו דבר שוב ושוב. אנחנו טועים לחשוב שזו הסביבה שעושה לנו את זה. איך כל פעם עושים לנו דברים כאלה?? איך??? אבל זה הכי בפנים. התקליטים האלה הוקלטו כשהיינו ילדים והם מתנגנים מאז. חלק מהם פיתחנו בבגרות בלי לשים לב או שמשהו קרה לנו שיצר אותם. ומאז אנחנו יוצרים את אותם הסיטואציות כדי לאפשר לתקליט להתנגן שוב ושוב. וכל זה בלי ידיעתינו בכלל. כל זה קורה מתחת לפני השטח במקום שנסתר לנו אם אנחנו לא פוקחים עיניים ומחפשים אותו ועם פנס. או פרוג’קטור.
ואיך אני יודעת את כל זה? כי זה מה שקורה לכלבים.
כלבים מפתחים דפוסים במהלך החיים שלהם, כל מיני דפוסי התנהגות שאנחנו לא מבינים ושמפריעים לנו. את חלקם אפילו יצרנו בעצמינו. אם זה לנבוח על אנשים שהם רואים ברחוב או לאיים על אורחים. אם זה להכנס לצרות עם כלבים אחרים או לשמור על הצעצועים שלהם מפני בני הבית. ללמוד את הדברים האלה פתח לי צהר די מטורף לזיהוי דפוסים קודם כל אצלי וגם אצל בני אדם אחרים.
אתם מבינים, כשלכלב יש דפוסי התנהגות בעייתים, יש צעדים די קבועים שצריך לעבור בשביל לשבור את הדפוס ולבנות חדש. דרך הטיפול עצמה תהיה שונה מכלב ולכלב אבל אנחנו ניאלץ לעבור דרך הצעדים האלה. והדפוסים שלנו לא שונים בפשטותם. דפוס בפני עצמו הוא דבר פשוט. לזהות דפוס ולשנות אותו זה האתגר האמיתי. ובואו אני אבטיח לכם שזה לא וולק אין דה פארק. דפוסים הם חמקמקים, הם לובשים צורה שונה בכל פעם שהם מופיעים, הם חזקים מאיתנו ומהרצונות שלנו, הם גורמים לנו להאמין שאנחנו באופן מודע עשינו בחירה אבל לא היינו שם כשהתקליט החל להתנגן. לא היינו בתהליך קבלת ההחלטות הזה.
זה קצת קשה להבין אם מעולם לא הייתה לכם נגיעה בעולם ההתפתחות האישית ואם זה נשמע לכם כמו ניו אייג’ בולשיט. אבל לט מי טל יו! יש בתוככם עולם שלם של תקליטים שבורים שאתם אפילו לא מודעים אליו. וזה מנהל אתכם יותר ממה שאתם רוצים לחשוב.
לקח לי הרבה מאוד שנים לקלוט שמשהו בכלל חוזר על עצמו.
שאני מקטינה את עצמי ונעלמת כמעט לחלוטין בסיטואציות חברתיות. כבר בחטיבה הייתי מניחה שאנשים שפוגשים בי לראשונה לא מחבבים אותי. זו נקודת ההנחה שהייתי יוצאת ממנה בכל מפגש עם אדם חדש. זה דפוס שנוצר כל כך מוקדם בחיים שלי שמעולם לא הכרתי משהו אחר.
בשלב מסוים התחלתי לפגוש מטפלים וסוגי טיפול שונים ולאט לאט קילפתי את השכבות. אבל הדפוס תמיד היה שם. הילדה הדחויה שמרגישה שלא אוהבים אותה המשיכה לנהל אותי ללא ידיעתי. כמו הייתה משתלטת עליי כשלא שמתי לב. לקח לי זמן להבין שאני בסך הכל כלב עם דפוס רגשי מאוד חזק ושאופן הטיפול לא צריך להיות מאוד שונה. והתחלתי לאלף את עצמי כמו כלב (כן המשכתי בטיפול בנוסף כי זה היה מרתק לעשות את זה בשיתוף פעולה עם מטפלים לבני אדם. וגם כי צריך עזרה להתמודד עם כל השיט שצף).
ומה הדבר הראשון שעושים? מזהים את הדפוס.
מגדירים אותו. מה הטריגר ומה התגובה הרגשית. זה הכל. זה אמנם נשמע פשוט אבל גם זה לקח לי לא מעט שנים להבין. הטריגר שלי היה תחושה שאני לא רצויה והתגובה הרגשית הייתה לצאת מהסיטואציה ולהרגיש נורא. היה מטורף לחזור אחורה בזמן ולגלות בכמה סיטואציות פעלתי בצורה הזו. ממש מהילדות שלי. ברמה ששכחו אותי בסופרלנד בקייטנה כי הלכתי להעלב בצד (טרו סטורי).
ההבנה של הדפוס עצמו הייתה רגע של נצחון.
אני ממש זוכרת את המקרה שבו הצלחתי סוף סוף להבין מה היה בו. מה העלה את הילדונת הדחויה שבי ולמה היה כל כך חשוב לה לברוח מהסיטואציה. חשבתי שעכשיו שהדפוס שלי מוגדר, זה יהיה קל – כמו עם כלבים. לזהות את הטריגר בזמן אמת, ולעבוד לפני שעוברים את סף הרגש. עם כלבים זה קל יותר כי אנחנו מבחוץ לזה. אבל לעבוד על דפוסים של עצמינו זה מאתגר בכל מיני צורות שונות.
אמנם זה לא הדפוס הראשון שאני מפרקת בחיי ואני יודעת איך זה מרגיש אבל זה היה חתיכת דפוס רציני. ולמרות שקלטתי את הדפוס הזה וידעתי שאני צריכה לזהות את הילדה הקטנה שמציצה, להגיד לה היי, לתת לה חיבוק, להגיד לה שזה בסדר, אנחנו אהובות מאוד וכדאי לנו להשאר הפעם (כל זה לוקח ממש שנייה בראש), זה לא בדיוק מה שקרה.
מה שקרה זה שזיהיתי את זה רק בדיעבד.
גם אחרי שידעתי, עדיין זיהיתי את זה רק אחרי שכבר יצאתי מהסיטואציה. בלי לשים לב קמתי והלכתי. בלי שום מחשבה על מה שאני עושה. פתאום קלטתי כמה הדפוס הזה יותר חזק ממני. כמה אני אפילו לא מספיקה לשים לב שזה קורה. כמה אני לא באמת בשליטה על עצמי ועל התגובות שלי. בכל זאת המשכתי להזכיר לעצמי שאני סך הכל הכלב שעובד פה תהליך לשינוי רגשי והתנהגותי וחייבת להיות עקביות.
עם הזמן הצלחתי לזהות את הדפוס יותר ויותר מוקדם.
בהתחלה ממש כשהתחלתי ללכת מהמקום ואחר כך יותר בזמן אמת כשזה ממש עלה. היו פעמים שאיפשרתי לתקליט להתרחש כי חוסר הנוחות היה גדול עליי והיו פעמים שהצלחתי לנשום ולתת לחוסר הנוחות להתנדף. לפעמים אני בוחרת במודע להקשיב לילדונת וללכת כי האמת שלפעמים היא באמת צודקת.
מעבר לשינוי שזה עשה בי ובאמונה ביכולות שלי לשנות את הדברים שאני רוצה לשנות, זה דייק לי את העבודה הרגשית עם הכלבים בצורה שלא האמנתי. כמה ההבנה שלי התעמקה כשאני מרגישה על בשרי כמה קשה זה לשנות דפוס ומה זה דורש. אנשים מצפים ממני לתוצאות מהירות לפעמים בעבודה על שינוי רגשי עם הכלב אבל אין פה תוצאות מהירות. יש פה למידה, הכוונה, אימון, גמישות, עליות וירידות, הצלחות והצלחות (כי גם מהכשלונות אנחנו לומדים) וצריך אינטילגציה רגשית מסוימת בשביל לנהל את כל הדבר הזה. והמון המון סבלנות.
תכלס, העבודה הזו לא באמת נגמרת.
יש לי כל מיני דפוסים שחלקם מזוהים ובעבודה, חלקם השתחררו לחלוטין ופינו מקום לתפיסת עולם נעימה ובריאה יותר, חלקם אני יודעת שקיימים אבל עוד לא זיהיתי אותם וכולם כולם עדיין חלק ממני, ממי שאני, מההיסטוריה שלי ומהמהות שלי. וזה מטורף בעייני שעשיתי את כל הדרך הזאת מתוך הבנה של כלבים בכלל.
אפשר לדון בזה יותר לעומק בקבוצת הפייסבוק שלי “מדברים כלבית”
אם זה מעיף לכם את הסכך, יש עוד מלא מאיפה שזה הגיע בקורס “מסע אל הראש הכלבי”