כלבים מתנערים, אנשים בוכים

מאמרים נוספים בנושא

להבין את החוויה הכלבית לעומק ב150 ש"ח בלבד!

להבין תהליכי למידה ואילוף ב150 ש"ח בלבד!

2 הקורסים ארוזים יחד לקורס אחד מקיף במחיר מבצע – 250 ש"ח

ילד קטן משחק בגן שעשועים, הוא עולה על מתקן גבוה, הכי גאה בעצמו בעולם. הוא עובר על גשר הפיראטים ואז מתחיל לרדת בסולם לאט לאט, שלב שלב. שלב 6 ואז 5 ואז 4 והופ! הוא מפספס את השלב הבא ונופל על הקרקע. הוא עוצר שנייה ואז מתחיל לצעוק ולבכות. מיד אבא רץ אליו יחד עם עוד 3 הורים מודאגים. מרימים אותו מהרצפה ואומרים לו "הכל בסדר. לא קרה כלום. אל תבכה, תהיה גיבור". והוא ממשיך לצרוח ואבא אומר "לא קרה כלום! אתה ילד גדול. בוא נלך לאכול גלידה ותפסיק לבכות".

על פניו סיטואציה מקסימה. ילדים נופלים, מבוגרים מנחמים. אבל מה אם המסר הזה בעייתי? האם באמת לא קרה כלום? כן קרה משהו. הילד נפל ואולי כואב לו. למה אנחנו מבטלים את החויה שלו בכזו קלות?

תמיד קינאתי ביכולת של הכלבים לעבור ממצב למצב דרך ניעור. זו יכולת די מופלאה שעוזרת להם להשאר נטועים ברגע. אם יש לכם כלב, אולי שמתם לב שהוא מתנער בכל מיני מצבים יומיומיים כמו לפני ואחרי טיול, אחרי שינה, במהלך ואחרי משחק אתכם או עם כלב אחר, אחרי שהוא אומר שלום לכלב אחר ברחוב ובעוד הרבה מצבים אחרים. זו הדרך הפשוטה והיעילה שלו לעבור בין רגשות בקלות. כלבים לא שומרים אצלם רגש בפנים ואז מתפוצצים ביום בהיר אחד. הם פשוט מתנערים. וכמה שאני מקנאה ביכולת הזו.

אבל פתאום חשבתי רגע, מה אם כן יש לנו את היכולת המופלאה הזו? מה אם קיים אצלינו המנגנון הזה וגרמו לנו להאמין שהוא רע ולא רצוי. שהוא סימן לחולשה. אני מניחה שרובינו נוכל להזדהות עם תחושת השחרור של אחרי בכי מוצלח. בכי כזה שמרגיש כמו תהום שאין לנו שום דרך לצאת ממנו. שאנחנו חווים את כל הרגשות השליליים כלפי עצמינו וכלפי העולם ובטוחים שזו האמת המוחלטת. אתם יודעים מה, אפילו סתם בכי קטן באמצע היום. בכי, פשוט. פשוט בכי. ואז ברגע אחד בלי שצפינו את זה, מתוך התהום, העננים נעלמים והשמיים מתבהרים. פתאום אפשר לנשום, לפקוח עיניים ולשתות כוס מים והחיים חוזרים למסלולם. ואנחנו מרגישים קלילים יותר. זה הניעור שלנו. 

אז למה אנחנו לא משתמשים בו יותר?

פגשתי ילדה מופלאה במיוחד, בת 3 בלבד, שהיא רכבת הרים רגשית. רגע שמחה וצוהלת, רגע מתוסכלת ובוכה. וכשהיא בוכה היא בוכה מכל הלב. וכשנפל לה האוכל על הרצפה היא התחילה לבכות בכל הכח. הסתכלתי עליה ואמרתי לה תבכי, תוציאי הכל. היא הסתכלה עליי בעיניים גדולות לרגע וצרחה את כל מה שהיה לה. המשכתי ואמרתי לה תבכי תוציאי הכל, כל הכבוד נהדרת! היא שוב עצרה, הסתכלה עליי ושוב צרחה. אבל הפעם הצרחה הייתה אחרת. קצת ריקה מתוכן. סתם צרחה נטולת רגש. אחרי הצרחה הבאה כבר שעמם לה והיא המשיכה את יומה. סתם ככה כי הרגש היה צריך להתפרק.

בתור ילדים אפשרו לנו לבכות ואנחנו יכולים לראות כמה מהר ילדים יכולים לעבור בין רגשות כשמתאפשר להם. רגע אחד הם צורחים את נשמתם ורגע אחרי הם משחקים עוד לפני שהדמעות הספיקו להתייבש על הלחיים. עם זאת, לימדו אותנו כל חיינו לחמוק מהרגשות השליליים שלנו, כאילו יש בהם משהו פסול. מותר ורצוי לנו לחוות אושר, שמחה, תקווה, התרגשות אבל חלילה שלא נחווה עצב, פחד, כעס או תסכול. משהו כמו תחשוב חיובי ויהיה חיובי ומסרים דומים שעיקרן המנעות מרגש. לימדו אותנו שהרגשות האלה פחות טובים, פחות חשובים, צריך להמנע מהם עד כמה שאפשר. וגם אם הם צצים, הסחות דעת זה הפתרון. מינקות מסיחים את דעתינו עם ממתקים וציפורים בשמיים כשאנחנו מתחילים לבכות. ואז בבגרות אנחנו מוסחים מאלכוהול וסמים. כי כשאנחנו לא חושבים על הרגשות שלנו, מרגיש שהם לא קיימים.

כלבים מתנערים

את הגברים המדהימים שלנו לימדו שלבכות זה לא גברי. בנים לא בוכים, בנים הם גיבורים. גדלו לנו דורות של גברים מנותקים רגשית (בסדר, לא כל הגברים) שחלקם הגדול לא יודעים לבכות. זה עצוב לי שהחברה שלנו לא מקבלת רגשות של גברים. זה משפיע על כולנו העובדה שמהגברים נמנעת היכולת הבסיסית והפשוטה הזו לפרוק את הרגשות שלהם בצורה פשוטה ויעילה, כמו שנשים יכולות לעשות בדרך כלל בקלות רבה.

לנו הנשים זה סיפור אחר. הגיוני שנבכה אבל לא יותר מדי ועדיף לא ליד אנשים. למדנו לא להיות רגשניות מדי כי אז לא נוכל להיות טובות כמו הגברים שאינם רגשנים כלל. מבינים את האבסורד? במקום שכולנו נסכים להיות רגשיים במידת הצורך, כולנו פשוט למדנו שלהיות רגשניים זה רע. אבל בתכלס, מה רע בזה? האם אני אסחף בטירוף אם אגיד שחלק מבעיות האלימות בחברה שלנו נובעת מחוסר היכולת שלנו לפרוק רגשות והבעבוע המתמיד בתוכינו של חרדות, כעס ואשמה?

האמת היא שרגשות בנויים לעבור דרכינו בקלות באופן טבעי. רגש עולה, הוא מתפרק ועובר. ככה זה אמור להיות. אבל בנינו כל כך הרבה חסמים שסתמו לנו את צינורות הרגש שהכל פשוט סתום שם בפנים. מה אם פשוט ניתן לרגשות שלנו להיות ונאפשר להם לעבור דרכינו בלי לפחד מזה כל כך?

אנחנו מכילים בתוכינו קשת רחבה של רגשות שחלקם נעימים יותר וחלקם נעימים פחות. האם השאיפה שלנו לחוות תמיד רק את הרגשות הנעימים היא ריאלית בכלל? למה שלא נחווה את כל סוגי הרגשות שלנו? נחווה את השמחה לצד העצב, את ההתרגשות לצד הפחד. נהיה צינור פתוח לרגשות שיכולים לעבור דרכינו בקלות. נבכה כשצריך, נתעצב כשעצוב, נשתבלל במיטה מתחת לשמיכה כשמדכא. לרגשות יש את היכולת לבוא וללכת בקלות. הקאץ' הוא שצריך לקבל אותם ולא להלחם בהם כדי שהם יוכלו להתפרק ולצאת.

במהלך המסע שלי לאפשר לעצמי להרגיש מה שעולה בתוכי, גיליתי שגם פחד שמאפשרים לו לעלות יכול להיות נעים. כי הוא שומר עליי, הוא מאותת לי שאני צריכה להיות עירנית אולי הרפתקאה נהדרת לפני ואולי כשלון. כשחוסר הבטחון שלי עולה אני נותנת לו מקום, מחבקת אותו. גם כשאני שונאת אותו, אני אוהבת אותו. כשהתסכול מגיע אני עוצרת, נותנת לו להיות, נושמת לתוכו.

כי כשאני נותנת דרור לכל קשת הרגשות שלי, כולל אשמה ובושה, כשאני בקבלה רגשית, אני לא באמת יכולה להכשל בזה. כי גם הכעס הכי גדול, הבכי הכי נסער, הלקאה עצמית, אשמה, ריבים עם אהובים, יום שלם במיטה או חוסר תועלת מוחלט, כל זה ביטוי רגשי שצריך לצאת בדרכו שלו וזה חלק מהיותי אנושית. וכשמצליחים לקבל את הרגשות והמחשבות שעולות לנו בכל רגע, זה חצי דרך לקבלה עצמית מלאה יותר.

אז תבכו, בבקשה תבכו. גברים תבכו ונשים תבכו. תנו לילדים שלכם, לתלמידים שלכם, למשפחה שלכם ולחברים שלכם לבכות לידכם. אל תמנעו את הבכי, תעודדו אותו. אל תפחדו מהבכי שעולה אצלכם, הוא מאותת לכם שיש רגש שצריך להתפרק, זה הכל. לא ביג דיל. אם אתם מתביישים לבכות בציבור, גם זה בסדר. לכו לחדר, לכו לרכב, לכו לשירותים ותאפשרו לעצמכם להרגיש את הרגש עושה את המסע אליכם והחוצה מכם. ותדעו לשחרר אותו גם מהראש לאחר שהוא יוצא מהגוף.

אולי דווקא בקטע הזה הכלבים הם דווקא המפותחים יותר. אנחנו צריכים לעבור דרך הרגש בשביל לפרוק אותו וכלבים יכולים פשוט להתנער ולהמשיך הלאה. אבל אולי אם נבין שהבכי הזה הוא סך הכל הניעור שלנו, נוכל לקחת אותו יותר בקלות.

מאמרים נוספים בנושא