אולי זה כי גדלנו בתרבות שמאוד דוחפת את האף
ואנחנו בני האנוש מאוד אוהבים להביע את דעתינו הצנועה גם כשלא התבקשנו. האמת היא שאני יכולה להאשים את התרבות שלנו כמה שבא לי אבל העניין הזה הוא שלי והוא גדל בתוכי מאז שאני ילדה, כי בתור ילדים מדברים אלינו הרבה כשאנחנו לא בסדר.
אני זוכרת שלפעמים הייתי רואה את אחד הילדים בקייטנה שלי מתעסק במשהו. ובאופן מאוד סקרני ניגשתי ושאלתי אותו “מה אתה עושה?”. אני אנסה לצייר לכם את התגובה שלו אבל יש לי תחושה שתוכלו לדמיין אותה לבד. הוא הרים את הראש אליי מהר, עיניים פקוחות לרווחה, הגלגלים שלו בראש חושבים אם הוא עשה משהו לא בסדר ואז הוא עונה לי “כלום”.
וכשאני חושבת על זה, אני מבינה שגם לכלבים יש את האישיו הזה. לא לכולם אבל להרבה מהם. כלבי הפנסיון המרובים שעברו אצלי בשנים האחרונות הראו לי בדיוק מי הכלבים הנזופים ומי אלה שלא יודעים לשאול. ראיתי בפנייתי אליהם את החשש שאולי אני אכעס. אלה שעלו על הספה והסתכלו עליי כדי לבדוק איך אני אגיב. אלה שאכלו משהו שנפל לי לרצפה ואז הסתכלו עליי קצת מכווצים.
הפחד הזה שינזפו בי הוא מאוד רלוונטי כשאנחנו ילדים אם אנחנו נענשים לאחר מכן. ועונשים עושים עבודה טובה בלהפסיק התנהגות סוררת. עונש על חציית גבול מייצר איזה פחד לבדוק גבולות וזה בדיוק מטרתו של העונש.
אבל מה קורה כשהפחד הזה מלווה אותנו לבגרות? מה קורה כשעצם הנזיפה כבר נהיה עונש גם בלי שיבואו להעניש אותי. מה קורה כשאני מפחד לבדוק גבולות כאדם בוגר?
מה שקורה זה שנוצר בתוכי “הפחד לנסות”. כי מה זה לנסות? לנסות זה לבדוק גבול מסוים. ואם למדתי בילדות שלבדוק גבולות זה מסוכן, זה משהו שנטמע בי, נחרט בליבי והוא ימשיך לעורר בי פחד עמוק ולפעמים בלתי מודע מלהעיז. ואני אגיד לכם מנסיון שגם אחרי עבודה הפחד הזה נשאר שם. הוא אמנם חלש יותר ובניתי יכולות שעוקפים אותו אבל הוא תמיד יהיה שם במידה מסוימת.
שלא תבינו לא נכון, אני לגמרי בעד הצבת גבולות בחינוך אבל משהו התעוות בתפיסה שיש לנו לגבי הצבת גבולות. אנחנו מסתכלים על בדיקת גבולות כמשהו רע, שובב אפילו. משהו שצריך לעצור אותו והדרך לעצור אותו היא לאכוף את מעבר הגבול דרך עונש. אם מה שמחכה מעבר לגבול זה לבה רותחת, אני אשאר רחוקה ממנו.
אבל אם נחשוב על זה שנייה, אנחנו בודקים גבולות בכל מקום אליו אנחנו מגיעים ועם כל אדם אותו אנחנו פוגשים. אנחנו בודקים גבולות שיח – האם אפשר לדבר פה בהומור, האם אפשר להתווכח, בודקים את הגבול בדייטים – האם אפשר להתקרב, האם אפשר לגעת (וגם פה יש לי לא מעט להגיד על למידת החברה שלנו בכל הנוגע לבדיקת גבולות אבל היי! כבר כתבתי על זה מאמר שלם), גבולות בעבודה חדשה, עם קבוצת חברים חדשים, בקהילת פייסבוק חדשה. בדיקת גבולות היא הדרך שלנו לשים לעצמינו את הגבול בכל סיטואציה.
אם אני לא מעוניינת שהכלב שלי יעלה על הספה, אני לא אאפשר את זה. וכשהוא ינסה לעלות אני אגיד לו בנחמדות “לא” או “למטה” ואפנה אותו למיטה המפנקת שנמצאת ממש פה לידי. כשאני לא בבית אני לא אאפשר לו להגיע לספה בכלל (יש מגוון אפשרויות לחסימת גישה לספה).
אם הגור שלי לועס את השולחן אני לא אצעק עליו. אני אגיד לו “לא לא לא, את זה לא”. ואז אני אפסיק אותו ואביא לו משהו שכן מותר לו ללעוס והוא לא פחות מעניין מהשולחן (עצם בקר תעשה את העבודה).
בדיוק כמו שאם הוא יעלה על השולחן בסלון אני אדע להגיד לו לא ולהוריד אותו בעקביות, ואני בטוחה שאצל רובכם הכלב לא עולה על השולחן בסלון, אני יכולה להתייחס לכל דבר בבית כאל השולחן בסלון אם אבחר בכך.
בדיוק כמו שאם הפעוט שלי ירים כוס זכוכית מהשולחן אני אגיב בדרך מסוימת שלא תהיה לתת לו מכה על האף. אני אקח לו את הכוס בעדינות ואני אזיז אותה למקום שאליו הוא לא יכול להגיע.
יש הרבה דרכים לשים גבול מבלי לייצר פחד מבדיקת גבולות.
בדיקת גבולות בסופו של דבר היא מסע הסתגלות בתוך חוויה חדשה. ללמוד את חוקי המשחק לא צריך להיות מפחיד, הוא יכול להיות מאוד חביב. כשיש תחתי יצור שאין לו אחריות על עצמו, כמו כלב או ילד, כל האחריות עליי. אף יצור חי לא צריך לסבול כי המבוגר האחראי שלו רוצה זבנג וגמרנו, כמה צעקות, כמה פליקים ונגמר הסיפור. תשקיעו קצת מעבר ביצור שלכם.
העולם שלנו הוא עולם חדש שבו זה לא מספיק להיות עובד חרוץ וזה אפילו לא מספיק לעשות תואר. בעולם שאנחנו נכנסים אליו אנשים צריכים להעז, ליזום, לייצר בשביל להצליח. כמות המשקעים שהייתי צריכה לפתור ועודני פותרת מדי יום ביומו בשביל להצליח לייצר עסק מצליח, לעמוד בקדמת הבמה ולהעז לדבר בקול רם היא אינסופית. זה חייב להיות ככה?
לכולנו יש מזוודה כזו או אחרת, זה ברור לי. אבל מצד שני אני גם מרגישה שאיפשהו רובינו גדלנו על אותם ערכי הענישה כמכלול מסוים ולכולנו יש מזוודה ענקית שנראית לנו מובנת מאליה. אבל איז איט באמת? זה באמת מובן מאליו שבני אדם יסתובבו עם מזוודה כל כך גדולה? האם זה הכרחי? מה אם ניצור דור של אנשים עם מזוודות קטנות יותר? עם פחות פחדים ויותר בטחון.
אם נדע לתת לכלבים שלנו את היחס הזה, אם נדע להציב להם את הגבולות בצורה מיטיבה שגורמת להם לכבד אותם ובכל זאת לחקור גבולות אחרים אז זה קצת מיקרוקוסמוס של חינוך הילדים שלנו. נכון שזה שונה וילד זה לא כלב וילדים זו מורכבות מעבר למורכבות הכלבית אבל הבסיס דומה מאוד. ואנחנו יכולים ללמוד הרבה על הילדים שלנו מלהתבונן בכלבים שלנו.