דמיינו רגע שלא הייתה לכם את הזכות הזו.
שבשום שלב בחייכם אסור לכם להגיד לסובבים אתכם לעזוב אתכם, להתרחק מכם, שלא נעים לכם. והסובבים אתכם מרגישים חופשי לגעת בכם, לחבק אתכם, לשחק לכם באוכל, מה שבא להם. ובכל הזמן הזה אתם צריכים לספוג את זה ולשתוק. גם האנשים שאנחנו הכי הכי אוהבים יכולים לפעמים לעלות לנו על העצבים. זה לא קשור לאהבה, כבוד או הירככיה. זה קשור לזכות הבסיסית שלכם להגיד לא.

אז השאלה היא, האם גם לכלב מגיעה הזכות הבסיסית הזו? האם לכלב מותר להגיד לא?
התשובה לזה היא עניין של גישה. הגישה שלכם וההגיון שלכם. יתכן שתקראו את זה ותגידו “וואלה לא! לכלב שלי לא צריכה להיות את הזכות להגיד לי או לילדים שלי לא”. אם זו האמונה שלכם אז בסדר, זו זכותכם. 

יש כלבים פחות רגישים ויותר סופגים שלא מרגישים צורך לנהום. ויש כלבים שמרגישים הרבה צורך. בכל מקרה חשוב להבין שיש פער מאוד גדול בין נהמה לבין תקיפה או נשיכה. זה ההבדל בין תקשורת לאלימות. לא כל תקשורת אגרסיבית מסתיימת באלימות, אפילו ברוב הפעמים לא. ורוב הכלבים אינם אלימים ולא יהיו אלימים. ואלה שכן, זה יהיה ברור מאוד מאוד מהר.

אני לא יכולה לדמיין חיים שבהם הסובבים עושים לי מה שהם רוצים מתי שהם רוצים ואני צריכה לשתוק. ואני לא חושבת שכלבים צריכים לחיות ככה גם. נהמות בפני עצמם זה לא בעיית התנהגות. אם הכלב נוהם בהרבה מצבים אז הנהמות פה הם לא הבעיה אלא חוסר הנוחות שלו. ואז צריך להבין ממה זה נובע ולעזור לו להרגיש יותר בנח. הנהמות יעלמו מעצמם בשלב הזה.

אנחנו חייבים לשנות את דרך ההסתכלות שלנו על החוויה של הכלב בעולם שלנו.
לא לחשוב עליו כיצור בשליטתנו שאמור להגיד אמן על כל מה שאנחנו עושים ומבקשים ממנו. זה יצור חי עם צרכים ורצונות משל עצמו שאנחנו בחרנו להביא הביתה. כמו שנכנס אדם חדש לחיות איתנו בבית ואנחנו עושים פשרות כדי שגם לו יהיה נח, כך זה גם צריך להיות עם הכלב.